אחת השאלות שאני מקבל הכי הרבה בהודעות פרטיות, כמעט תמיד בזהירות: "אני לבד. זה בכלל אפשרי?". אז קודם כל – כן. חד משמעית. תהליך פונדקאות בארה"ב פתוח גם ליחידים ויחידניות, סוכנויות ומרפאות רבות עובדות עם הורים יחידניים באופן שוטף, ומספרם רק עולה משנה לשנה. אבל יש כמה דברים שכדאי לדעת מראש, כי התהליך של יחיד דומה לזה של זוג – אבל לא זהה.
נתחיל מהצד המעשי: רוב שלבי התהליך זהים לחלוטין – עוברים, שידוך, חוזה, הריון, לידה. ההבדלים מתחילים בפרטים. חלק מהסוכנויות והפונדקאיות מציינות העדפות לגבי סוג המשפחה שאיתה יעבדו, ולכן שווה לבחור סוכנות שמנוסה בליווי יחידים – שאלו ישירות כמה תהליכים כאלה הם ליוו בשנתיים האחרונות. גם בצד הישראלי יש הבדל אחד חשוב לטובה: כהורה יחיד שהוא גם ההורה הגנטי, מסלול ההכרה בארץ פשוט יחסית, כי אין צורך בהליך עבור הורה שני.
עכשיו לצד שפחות מדברים עליו – ההתמודדות. בזוג, כשאחד נשבר מההמתנה, השני מחזיק. כשצריך לקבל החלטה קשה בשתיים בלילה מול רופא באוהיו, יש עם מי להתייעץ. כיחידים, את כל זה עושים לבד – ולכן העצה הכי חשובה שלי היא לבנות מראש "צוות" משלכם: חבר או בת משפחה שמעודכנים בכל, מלווים לטיסת הלידה (אל תטוסו לבד ללידה! גם בשביל הידיים, גם בשביל הלב), וקהילת הורים יחידניים – שקיימת, פעילה ומחבקת.
ועוד עניין מעשי שחייבים לתכנן: הלוגיסטיקה שאחרי הלידה. זוג מתחלק בלילות של שבועות ראשונים בארה"ב – בהמתנה לדרכון, בטיסה, בהסתגלות בבית. יחידני צריך לתכנן את זה אחרת: עזרה שטסה איתכם, סבתא שמחכה בארץ, ואולי עזרה בתשלום בשבועות הראשונים. זו לא פינוק, זו תשתית.
ולשאלה שמרחפת מעל הכל – "האם זה הוגן כלפי הילד?" – אענה במה שראיתי במו עיניי: ילדים גדלים נהדר במשפחות מכל הצורות. מה שילד צריך זה הורה שרוצה אותו בכל ליבו, יציבות ואהבה. מי שהגיע עד לשקול פונדקאות כיחיד – עבר כבר מסע של חשיבה שמעטים עוברים, וזו נקודת פתיחה מצוינת להורות.
טיפ שלי: בשלב בחירת הפונדקאית, חפשו כזאת שכבר ליוותה הורה יחידני או שמביעה חיבה מפורשת לרעיון. הקשר בתהליך של יחיד הוא לרוב קרוב ואינטנסיבי יותר, ופונדקאית שבאה לזה בלב שלם היא מתנה.
