כשהילד ישאל על התורמת

בשנים הראשונות, השאלות של ילדי פונדקאות מתמקדות לרוב בפונדקאית — היא הדמות בסיפור הלידה, לפעמים יש תמונות משותפות, אולי אפילו קשר. אבל אצל משפחות רבות קורה משהו צפוי ומפתיע בו-זמנית: ככל שהילד גדל, הסקרנות נודדת. מהאישה שנשאה אותו — אל האישה שממנה מחצית הגנים שלו. "למי אני דומה?" היא שאלה על התורמת. וזה נורמלי לחלוטין.

למה זה קורה

כי זו לא אותה שאלה. הפונדקאית שייכת לסיפור *איך הגעתי לעולם*; התורמת שייכת לסיפור *מי אני* — המראה, הכישרונות, "ממי יש לי את העיניים האלה". ככל שהזהות מתגבשת, השאלה השנייה תופסת מקום. זה לא מרחיק את הפונדקאית מהסיפור ולא מקטין את מה שעשתה — זה פשוט ילד שמרכיב את הפאזל של עצמו.

מה עונים — לפי גיל, ובגובה העיניים

העיקרון שחוזר אצל אנשי מקצוע ומשפחות מנוסות: אמת פשוטה, מגיל אפס, שגדלה עם הילד. בגיל הגן מספיק "אישה טובה נתנה לנו תא קטן שעזר ליצור אותך". בבית הספר אפשר להוסיף שכבות. בגרות מביאה שאלות עמוקות יותר — וילד שגדל עם הסיפור הפתוח מקבל אותן בטבעיות, בלי רגע "גילוי" דרמטי. אין תשובה מושלמת; יש דלת פתוחה.

ובמשפחה של שני אבות — עוד סיבה לדלת פתוחה

כאן אני מהמאמינים הגדולים של לא לשמור סודות. לספר. דבר שגדלים איתו הוא לא הפתעה שתנחת בגיל מבוגר יותר — ובואו נהיה כנים, על מי אנחנו עובדים? לרוב זה מאוד קל לזהות. הפתיחות שלכם גם מראה משהו לסביבה, ומשדרת משהו שהילד רואה ולומד ממנו. אתם הרי לא באמת חושבים שהאוזניים הקטנות לא ישמעו כשהסייעת בגן תגיד לחברה שלה "יההה איך הוא קופי אבא ארז". ואנשים יעצרו אתכם ברחוב ויעירו — לא מחוצפה, אלא כי הם לא יודעים. אז אתם תחנכו, ותענו מה שצריך לענות ומה שנוח לכם איתו — אבל תזכרו תמיד שיש שם ילד ששומע.

מה לשמור מהיום הראשון

כאן ההחלטות של תחילת הדרך פוגשות את העתיד: פרופיל התורמת, תמונות, וידאו אם היה, המכתב שכתבה אם כתבה — שמרו הכל. גם אם היום זה מרגיש טכני, בעוד עשור זה יהיה אוצר. (זו, אגב, בדיוק הסיבה ששאלת הווידאו והתמונות מופיעה במצפן ובערכת המרפאות — אתם בוחרים היום גם בשביל הילד של עוד 15 שנה.)

אנונימיות היא כבר לא מה שהייתה

מציאות שכדאי להכיר בעיניים פקוחות: בעידן בדיקות ה-DNA הביתיות, "תורמת אנונימית" היא הבטחה שהזמן שוחק. ילדים שירצו למצוא — סביר שימצאו. זה לא אומר שחייבים לבחור תורמת פתוחה לקשר; זה כן אומר שכדאי לקבל את ההחלטה הזאת כשאתם מבינים שהאנונימיות המוחלטת של פעם כבר לא קיימת באמת. ואיזו בחירה שתעשו — הסיפור שהילד יקבל בבית, בפתיחות ובאהבה, שווה יותר מכל מה שימצא אי פעם בבדיקת רוק.