תארו לעצמכם: אתם גוללים בפייסבוק ופתאום רואים תמונת אולטרסאונד – של התינוק שלכם – בפוסט פומבי של הפונדקאית, עם עשרות תגובות מחברים שלה שאתם לא מכירים. או התרחיש ההפוך: הפונדקאית מגלה שפרסמתם תמונה שלה מבלי לשאול, בקבוצה עם אלפי חברים. שני הצדדים התכוונו לטוב. שני הצדדים נפגעו. וכל זה היה נמנע בשיחה אחת של עשרים דקות.
בעידן שבו כולנו חיים גם אונליין, נושא השיתוף ברשתות הפך לאחד ממוקדי החיכוך הנפוצים בתהליכי פונדקאות – ובאופן מפתיע, כמעט אף אחד לא מדבר עליו מראש. הפונדקאית גאה בתהליך ורוצה לשתף את הקהילה שלה; אתם מתרגשים ורוצים לספר לעולם; ולכל אחד יש מושג אחר לגמרי לגבי מה "מובן מאליו" שנשאר פרטי.
אז הנה השאלות שכדאי לסגור בשיחה מסודרת, רצוי כבר סביב חתימת החוזה: האם מפרסמים בכלל את קיום התהליך, ומתי – מההתחלה או רק אחרי שלב מסוים בהריון? מה עם תמונות אולטרסאונד – מי רשאי לפרסם, ובאיזה שלב? תמונות משותפות שלכם ושל הפונדקאית – בפרופילים אישיים? בקבוצות? האם מתייגים? ומה לגבי היום הגדול מכולם – הלידה: מי מודיע ראשון, מתי מותר לפרסם תמונות של התינוק, והאם הפונדקאית משתפת תמונות מחדר הלידה?
נקודה חשובה לזכור: לרוב הפונדקאיות יש קהילה תומכת משלהן – קבוצות של פונדקאיות שמלוות זו את זו לאורך התהליך. השיתוף שם הוא חלק ממערך התמיכה שלה, והוא חשוב לה באמת. הפתרון הוא כמעט אף פעם לא "אל תשתפי כלום", אלא הסכמה על מה ואיפה: למשל, שיתוף חופשי בקבוצות סגורות של פונדקאיות – אבל בלי שמות ופנים שלכם; פרסום פומבי – רק בתיאום.
וגם לכם מותר לרצות פרטיות, אגב. יש הורים שמנהלים בלוג פתוח (ניחשתם נכון) ויש כאלה שאף קולגה לא יודע. שתי הגישות מצוינות – כל עוד שני הצדדים יודעים מהן ומכבדים אותן.
טיפ שלי: אל תסתפקו בסעיף היבש בחוזה (ברוב החוזים יש כזה) – עשו מזה שיחה אנושית ופתוחה, ורשמו לעצמכם את הסיכומים בהודעה משותפת. ואם בכל זאת קרתה פליטה – הניחו כוונה טובה. תזכורת עדינה אחת פותרת בשלום את מה שהתפרצות הופכת למשבר.
