את הפוסט הזה דחיתי הרבה זמן, כי הוא הכי קשה לכתיבה – אבל בדיוק בגלל זה הוא חייב להיכתב. כי בקבוצות מספרים בעיקר את סיפורי ההצלחה, והמספרים היבשים שכתבתי עליהם בפוסטים על עוברים אומרים גם את הדבר השני: חלק מההחזרות לא נקלטות, וחלק מההריונות נעצרים. אם אתם קוראים את זה אחרי בשורה כזאת – הפוסט הזה בשבילכם. אתם לא לבד, ומה שאתם מרגישים אמיתי לגמרי.
הדבר הראשון שחשוב שייאמר: האבל שלכם לגיטימי. יש משהו מבלבל באובדן הריון שקרה רחוק, בגוף של מישהי אחרת – חלק מההורים מרגישים שאין להם "רשות" להתאבל, כי לא הם עברו את זה פיזית. אז שיהיה ברור: איבדתם משהו אמיתי. תקווה שטיפחתם, תאריך שסימנתם, עתיד שכבר התחלתם לדמיין. מותר לבכות על זה, מותר לקחת פסק זמן, ולא צריך "להיות חזקים" בשביל אף אחד.
והדבר השני: גם היא מתאבלת. פונדקאית שעוברת הפלה חווה את האובדן פעמיים – פעם בגופה, ופעם בתחושה הכבדה שהיא "אכזבה" אתכם. היא לא. תגידו לה את זה במילים מפורשות: "זה לא באשמתך, אנחנו דואגים לך, את חשובה לנו". ההודעה הזאת, בזמן אמת, היא אחד הרגעים שמגדירים את הקשר ביניכם – ואת מי שאתם. ברוב החוזים מוסדר גם ליווי רגשי עבורה בדיוק למצבים כאלה; ודאו שהיא יודעת שהוא זמין.
אחרי שהלב מתחיל להתאושש, מגיע שלב השאלות – ורצוי לשאול אותן מסודר, בשיחה ייעודית עם הרופא: מה כנראה קרה? (ברוב המכריע של המקרים – בעיה כרומוזומלית בעובר, לא משהו שהפונדקאית עשתה או לא עשתה). האם צריך בירור נוסף לפני הניסיון הבא? מה משנים בפרוטוקול, אם בכלל? ומתי אפשר לנסות שוב? התשובות האלה הופכות את האירוע מכאוס למשהו שאפשר להתקדם ממנו.
ולגבי ההמשך – בקצב שלכם. יש זוגות שרוצים לחזור למסלול מיד, ויש שצריכים כמה חודשים של אוויר. שתי הדרכים נכונות. מה שכן שווה לוודא: שההחלטה מתקבלת יחד, שהפונדקאית שותפה לתוכנית (וגם לה מותר לבקש הפסקה), ושאתם לא ממהרים רק כדי לברוח מהכאב. הסטטיסטיקה, כמה שהיא מנחמת פושרת ברגעים כאלה, נשארת לצדכם: רוב הזוגות שחוו אובדן בדרך – מחזיקים היום תינוק.
טיפ שלי: תנו לאירוע שם ומקום. אצלנו בקהילה יש זוגות שנטעו עץ, שכתבו מכתב, שפשוט יצאו לסוף שבוע. משהו קטן שמסמן "היה, כאב, ואנחנו ממשיכים" עוזר לסגור פרק – כדי שאפשר יהיה לפתוח את הבא.
ואם אתם בתקופה הזאת ממש עכשיו – אני כאן גם להודעות פרטיות. שיהיה רק טוב, ובריאות.
