"מתי נספר לו?" – זו שאלה ששואלים אותי הרבה הורים, ולפעמים עוד לפני שיש בכלל "לו". והתשובה שלי תמיד מפתיעה אותם: לא מחכים לרגע הגדול. מתחילים מהיום הראשון. כן, גם כשהתינוק בן שבוע ולא מבין מילה.
למה? כי המחקר והניסיון של משפחות רבות מראים אותו דבר: ילדים שגדלים עם סיפור הלידה שלהם כחלק טבעי מהחיים – פשוט אין להם "רגע גילוי". אין ישיבה דרמטית בסלון בגיל 12, אין תחושת סוד שנשמר מהם. יש סיפור שהם מכירים מאז ומעולם, כמו שילדים אחרים יודעים באיזה בית חולים הם נולדו. הסוד הוא לא בתוכן – הסוד הוא בזה שאין סוד.
איך זה נראה בפועל? בגיל אפס עד שלוש, זה בעיקר בשבילכם: מספרים את הסיפור בקול, מתאמנים על המילים, בונים את הנוסח המשפחתי. "רצינו אותך כל כך, והיינו צריכים עזרה. אישה טובת לב שמרה עליך בבטן שלה עד שהיית מוכן לצאת אלינו". פשוט, חם, אמיתי. בגיל הגן נכנסים ספרי הילדים – יש היום מבחר יפה של ספרים על משפחות פונדקאות (ריכזתי כמה בעמוד הספרים באתר), והם עושים את העבודה הכי חשובה: מראים לילד שהסיפור שלו הוא לא מוזר, הוא פשוט שלו.
ואז מגיעות השאלות – והן מגיעות בגלים, לפי הגיל. בגיל ארבע: "הייתי בבטן שלך?". בגיל שבע: "אז סטפני היא אמא שלי?". בגיל ההתבגרות: שאלות על גנטיקה, על התורמת, על זהות. הכלל שעבד אצלנו: עונים על מה שנשאל, בגובה העיניים. ילד ששואל "הייתי בבטן של מי?" רוצה תשובה של משפט, לא הרצאה על תהליכי IVF. וכן – במקרה של זוג אבות הגישה שלי היתה לספר הכל מהרגע הראשון, ככה זה לא מפתיע אותם פתאום שהן גנטית של אבא מסוים, אלא חלק מהסיפור. אני מבטיח לכם שאם לא תספרו, הם כבר ישמעו לבד מאנשים אחרים את הריכולים (נכונים או לא נכונים) "איך היא דומה לאבא דני! קופי!", או אנשים שישאלו אתכם בנוכחותם, וגם אם תתחמקו – זה רק ידליק נורות מיותרות אצל הילד. בקיצור, תספרו, תשתפו ואפילו תנצלו את זה כדי לחנך קצת את הסביבה לאיך התהליך הזה בנוי – וגם מה נכון או חצוף שאנשים זרים שואלים.
והכי חשוב – הטון שלכם הוא הסיפור. אם תספרו את זה בגאווה ובחיוך, זה מה שהילד יספוג. אם תגמגמו ותנמיכו את הקול, הוא יספוג את זה שיש כאן משהו מביך. הסיפור של הילדים שלנו הוא סיפור של אהבה בסדר גודל יוצא דופן – שנים של מאמץ, אנשים טובים מעבר לים, ומשפחה שנבנתה בכוונה גדולה. זה סיפור שמספרים בקול רם.
טיפ שלי: התחילו לכתוב כבר עכשיו, במהלך התהליך, את "ספר הסיפור" של הילד – תמונות של הפונדקאית, של הבדיקות, של היום שבו נפגשתם. אלבום כזה הופך את הסיפור המופשט למשהו שהילד יכול להחזיק ביד, והוא יהיה אחד החפצים הכי יקרים בבית, וישמש אתכם אחר כך גם כל 'יום המשפחה' בגן או בבית ספר כהזדמנות לבוא ולספר לשאר הילדים את הסיפור של המשפחה שלכם.
